אומנות הרוקוקו בצילום

אומנות הרוקוקו בצילום

אומנות הרוקוקו והברוק התקיימו כמעט באותו הזמן בסביבות המאה ה-18. כאשר אומנות הברוק התייקמה קצת מעבר לתקופה זאת ונכנסה למאה ה-19. בגלל שהן היו כמעט ומקבילות אחת לשניה, נהוג להשוות בין השתים, על אף השוני הרב שבין שני זרמי אומנות אלו. כמובן ששני הזרמים האלא עסקו בציור, פיסול ואדריכלות ולא בצילום, מפני שהצילום עוד לא הומצא אז, ויתכן שאתם שואלים את עצמכם - למה בבלוג לצילום יש כתבה על תאוריה של האומנות בתקופה שהצילום עוד לא הומצא? התשובה היא שאפשר לקחת את הידע הזה בתאוריה של האומנות וליישם אותו בצילום בתקופתיינו אנו, ועל כך הכתבה הזאת. זה גם הזמן להגיד כי בקרוב תצא סדנת צילום בנושא זה.

קונכיה- התמונה נילקחה מאתר גרייס-דיזיין

הרוקוקו- אומנות הדביקות

שלא כמו זרמים אחרים באומנות. זרם הרוקוקו לא הוגדר בשמו על ידי האומנים עצמם (שלא כמו לדגומה זרם הקוביזם או זרם הדאדא שהוגדר בשמו על ידי האומנים שיצרו את הזרם). למעשה מי שהגדיר את הזרם היו ההסטוריונים של האומנות, שזיהו אותו כתקופה קצרה יחסית שבה אומנים עסקו ביצירות שונות מהרגיל לתקופתה בצורה בולטת לעין עם מוטיבים ברורים. השם רוקוקו הגיע מתוך זילזול בזרם המצועצע, והשם מגיע מהמילה הצרפתית (Rocaille) שהפרוש שלו הוא צדף או קונכיה. מה שעומד מאחורי זה היא הצורה מלאת הקישוטים והפיטולים של חלק מהקונכיות. ואכן, יצירות אומנות בזמנו היו מלאות בפיתולים, קישוטיות עד אין קץ, חוסר פורפורציה וציבעוניות, שהרבה פעמים הייתה מעבר לטעם הטוב. דבר שהיום לא נהוג. למעשה זה לא נהוג עוד בשום מקום. זרם הרוקוקו באומנות בלט בעיקר בתחום עיצוב הפנים והפיסול, שם לא אפשרי לפספס אותו. אך גם בציור אפשר לראות את הרוקוקו בולט. ומה קורה בצילום? מה אפשר לעשות שם? על זה נדבר בהמשך.

היסטוריונים של האומנות מגדירים הרבה פעמים את אומנות הרוקוקו כאומנות שעוסקת ביופי, בעידון, אומנות הומוריסטית ודימיונית, אומנות מלאה ברומנטיקה, אקזוטיקה של הטבע האנושי וקיצ'יות. כל ההגדרות האלו הן נכונות. אני חושב שאומנות הרוקוקו היית מלאה בקיצ' ודביקות רומנטית, שאיבדה כל פורפורציה וקשר למציאות, וזה גם מה שיפה בה. כמו לחיות בתוך חלום של אהבה ראשונה שלא ניגמרת. למעשה את אומנות הרוקוקו אפשר למצוא גם בתחומים אחרים, כמו ריקודים באולמות נשפים שהפכו להיות קצת יותר קלילים ופחות מאופקים, ובתאטרון שהרשה לעצמו להכניס גם קומדיות ולא רק דרמות. אומנות הרוקוקו הייתה אומנם שונה מאומנות הברוק אבל כמו אומנות הברוק היא הייתה ללא ספק קלילה יותר מאומנות הרנסס שהייתה מאה קודם לכך ועל זה נדבר בכתבה הבאה שתעסוק באומנות הברוק.

עיצוב פנים ואדריכלות באומנות הרוקוקו

אומנות הרוקוקו התחילה בצרפת ומשם הגיע לכיוון גרמניה, כאשר בגרמניה היא מהר מאוד הגיעה גם לשאר העם על ידי שימושה במבני ציבור וכנסיות לרוב. אבל לא כך היה בצרפת. בצרפת האומנות התחילה בארמונו של לואי ה-14. שם בצרפת האצולה נהנתה מאושר רב ומניתוק מלא משאר העם, שאומנות לא הייתה נגישה לו כלל (לא מפתיע שלקראת סוף עידן הרוקוקו העם הצרפתי מאס באליתה, ולקראת סוף המאה ה-18 זעזע את השילטון בהפיכה, והציורים שנעשו על המהפכה הצרפתית כל כולם נעשו בסיגנון הברוק ולא בסגנון של הרוקוקו, יתכן מתוך סלידה מהאצולה). עיצוב הפנים והאדריכלות הרוקוקו שהתחילה בבתי האצולה בצרפת, מטרתה הייתה בין היתר להבדיל את "העידון" של האצולה והמלך על שאר העם, ובמקביל לכך לשים בצד את האיפוק שהיה באומנות הרנסנס. אם כי היא לא התעלמה לחלוטין מהרנסנס, מעוצמת המבנים ויעודם, דבר שהיה נהוג באדריכלות עד אז, אלא רק להוסיף לה חן וצורנות ציבעונית יותר. כך שמיימדי הענק של המבנים ואולמות הענק נישארו גדולים, אך הם היו מקושטים יותר, או יותר נכון להגיד הם היו מקושטים ובהגזמה. אותם מבנים "בומבסטים" ובעלי "רצינות" הפכו לקלילים יותר ונעימים לעין. להגיע ולהכנס למבנה כזה היה כמו להכנס לאליס בארץ הפלאות, או לסיפור פנטזיה, שבולט בשוני מאותם רחובות פריס מלאים בזוהמה. על ידי אדריכלות הרוקוקו, האצולה בצרפת הפרידה בצורה מוקצנת את עצמה מהעם הסובל, ובכך רק יצרה זעם רב יותר שהלך והצטבר בתוכו.

בעיצוב הפנים השוני היה בולט עוד יותר. לפתע כל הקירות התמלאו בציורים ציבעונים ומלאי חן, ובנוסף לזה קירות המבנים התמלאו בפסלים עם עיטורים רבים מלאים בזהב. ברור היה שאין שום אפשרות שהעם יוכל לרכוש אומנות כזאת לעצמו. האומנים שעסקו בתחום נהנו מתקופה של שיגשוג כלכלי, מפני שהיה צורך בהזמנות מיוחדות של כל קישוט וקישוט. כמות הקישוטים הרבה שהייתה בכל קיר בבית דרשה עבודה של אומנים רבים שעבדו בו זמנית על מנת לעמוד בדרישה. לא רק בקירות הבתים, דבר זה בלט מאוד גם בריהוט, בנברשות ולמעשה בכל מקום ברחבי הבית. ברמה האישית אני ממש לא מסוגל להבין אי אפשר לחיות בבית כזה שסובל מאי שקט תמידי. זה לא מרגיש לי כמו לחיות בחלום, אלא לחיות בתוך ים של מיגרנה. אבל יתכן שבגלל זה אני לא אציל או אצילי במיוחד. כיום כבר לא נהוג לעצב בתים בזרם זה, וגם עיצוב הפנים נטש את אומנות הרוקוקו לחלוטין. אני מכיר רק שני בתים כאלה בתל אביב, שהושקע בהם כסף רב בלהביא רהיטים וקישוטים במיוחד מצרפת וגרמניה, ואני חייב לציין שזה רחוק מהטעם האישי שלי. לי אישית זה מרגיש כאילו והבית תוקף אותי בדביקות גדולה יתר על המידה.

פיסול באומנות הרוקוקו

הפיסול בזרם הרוקוקו היה כמובן מלא בפרטים קטנים, עיטורים לרוב וציבעוניות רבה, ובין היתר היה בולט מאוד המיימדים הקטנים שלו. אומנם על קירות הבתים או בכנסיות הפסלים היו גדולים יותר, אבל זה רק על מנת שנוכל לראות אותם גם שהם נימצאים במקום גבוה על הקיר או על תקרת הבית. הפסלים שלא היו מחוברים לקירות הבתים בפנים או בחוץ היו קטנים הרבה יותר ממה שהיה נהוג עד אז (מדובר על הרנסנס שקדם לו), וגם לא הגדלים שהיו באומנות הברוק. גם החומר שמהם היו הפסלים עשויים עבר שינוי, והפסלים היו עשויים מחימר עדין יותר שדרש יותר ידע ודיוק, אך גם יצר רכות נעימה למגע. לקראת סוף עידן הרוקוקו בצרפת הומצא חימר נטול ברק (שהיה זקוק לתנור מיוחד שהיה מכונה "ביסקויט"). אפילו האומנים שעבדו עם שיש הצליחו "להוציא" מהשיש הכבד רכות ועידון רב. לעבודות החימר לפעמים נעשו ציפויים שהחליקו עוד יותר את משטח החימר וכך התקבלו פסלים עדינים במיוחד. גם הפסלים עסקו בנושאים מלאי פנטזיה של אהבה ורומנטיקה לרוב. זוגות אוהבים במקום לוחמים וקדושים. ונוס עלת האהבה וקופידון ניראו בכל מקום, והמלאכים ניראו כמו ילדים שמנמנים ורודי לחיים. אפשר לראות הרבה פסלים מתקופת הרוקוקו עם נושאים שכיביכול חסרי "משמעות אמיתית", כמו נערות ועלמות חן משחקות עם גורי כלבים חמודים שנראו משתובבים איתם למשך של שעות וימים. זה נראה כאילו וכל העולם הפך ליציקה של אושר. כאילו וכל הסבל או הכאב נעלם מהעולם למאה שלמה...או לפחות אצל האצולה בצרפת. בכנסיות בגרמניה פתאום תאי המטיפים עוצבו בסגנון הרוקוקו, והפכו לתאים מלאי עיטורים וזהב, שהיו בטח ניראו מוזרים למאמינים וקשה לי לחשוב איך המאמינים הגיבו למראה הכל כך שונה מהרצינות של הרנסנס.

הרוקוקו בצילום

כמו שאתם רואים ומבינים אומנות הרוקוקו הייתה כל כך שונה מתחום הצילום כיום, שזה לרגע נראה שאין אפשרות לגשר בין התחומים השונים. אך לא כך הדבר. על מנת להכניס את הרוקוקו לצילום, או לקחת השראה ממנו, אנחנו לא חייבים לצאת לטיול ברחבי אירופה ולחפש מבנים מהמאה ה-18 ולצלם אותם. אפשר לקחת את הקווים המנחים/המייצרים את הזרם הזה לכיוון הצילום. אם ניקח לדוגמה את צילום הסטודיו, אז בחירה של צבעים רבים ועזים עם נושאים מתוקים, ועם המון פרטים קטנים, יכולים לשמש כהשראה. חשוב להבין שהשראה לא חייבת להיות העתקה של נושא או חומר, אלא להוות כיוון מחשבה. למעשה כשהשראה הופכת להיות קרובה מידי היא כבר יכולה להתפס ברמה מסויימת כחוסר יצירתיות. השראה לדעתי צריכה להשאר ברמת יצירה של כיוון מחשבתי, ומשם לתת דרור לתהליכי היצירה שלכם. בצילומי הסטודיו הבאים לקחתי את ראיון הציבעוניות והפרטים הקטנים כנושא עיקרי וכקו מנחה. הצילומים האלה, שהתחילו כפרוייקט, מהר מאוד ניזנחו ונעלמו בתיקיה זרוקה במחשב. אך הציבעוניות הזאת נוצלה גם בצילומים ללקוחות, כאשר הציבעוניות והמשחק משמשים כקו שמנחה אותי בתהליך העבודה במקרים אלו.

בצילום אדריכלות זה קצת יותר מורכב מפני שאין מבנים כאלה בארץ בכלל. אבל כמו שאמרתי מקודם אני לא מחפש לצלם את הרוקוקו אלא לקבל השראה ממנו, ולשם כך יש צורך להיות יצירתי יותר בהתבוננות על הדברים. למעשה צריך להגיע למבנה עם מחשבה שהיום אני אחפש את "הרוקוקו" במבנה שאני אהיה בו. להתבונן על הדברים בצורה חדשה ושונה ולהבין היכן מסתתרים הפרטים הקטנים, ללא קשר למקום שאני נמצא בו. שיטת העבודה הזאת (של לגשת עם מחשבה מוכנה מראש) היא לא קלה, ודורשת לעשות שינוי בגישה הצילומית בשטח. במקום להגיע לכל מקום "ולזרום" עם מה שיהיה מולינו, יש צורך להתעלם ממה שאולי יפה לצילום באותו הרגע ולשים אותו בצד, ולחשוב אך ורק רוקוקו לכל אורך יום הצילום.  בצילומי הכנסיות שלמטה, שלא ניבנו על פי עיצוב הרוקוקו, מצאתי אחרי התבוננות שניה את הסממנים של הרוקוקו, כאשר ניצלתי את העיטורים והפרטים הקטנים בחלקים מוסיימים בכנסיה על מנת "לתפוס" את הרגע שבו זרם הרוקוקו יכול להתבטא בהם. דבר דומה עשיתי בבית התה המפורסם בעיר העתיקה של נצרת. שם במבנה שלא מזכיר דבר מזרם אומנות זה, וכך גם עיצוב הפנים במקום לא תואם שום דבר שקשור לרוקוקו, בחרתי לצלם את הנברשת הגדולה ולהתמקד בפרטים הקטנים עם העיטורים, ולהדגיש את גווני הזהב על ידי טמפרטורה גבוהה ממה שהיה צריך

בצילום טבע זה עלול להיות מורכב יותר, מפני שפרטים קטנים מלאי ציבעוניות יותר קשה למצוא בטבע ממה שאולי זה נראה במחשבה ראשונה. לדוגמה, בצילום נוף כמות הפרטים הקטנה והציבעונית היא קטנה מאוד, וכך הדבר נכון גם בצילום פרחים ומקרו, זאת לא בגלל שאין מקומות עם צבעים רבים בטבע, אבל לרוב הם לא צפופים או בכמות גדולה מספיק, ואף לא ברמת הפרטים הקטנים והפתלתלים. בצילום בעלי חיים עוד יותר קשה לראות את העומס הדרוש לצילומי טבע שמבוססים על רעיון הרוקוקו. אבל אם מגיעים עם גישה מחשבתית אחרת וחדשה לשטח, אפשר עם מתבוננים נכון למצוא את הפרטים האלה. לשם כך לקחתי שתי גישות צילומיות. הראשונה היא דגש על כמות פרטים קטנים שמופיאים בצפיפות, גם אם הם יחסית באותו טווח צבעים (בדיוק כמו שקורה בתאי התפילה ששם לרוב העיטורים המוזהבים מייצרים גוון אחד עם הרבה פרטים). הגישה השניה הייתה ציבעוניות רבה. כלומר מגוון גדול של צבעים במקום דחוס וצפוף. בשני המקרים דאגתי לסטורציית צבע גבוהה קצת ממה שאני רגיל, לייצר ומשחק של איזון לבן שמאפשר להזהיב/לחמם דברים. כמובן שבצילומי פרחים זה יותר קל לביצוע מאשר בצילומי טבע אחרים, אבל גם במקרו עוד אפשר מידי פעם לגרד את זרם הרוקוקו

לסיכום, אני יכול להגיד שאפשר למצוא דרכים לייצר בצילום זרם באומנות שכבר לא נימצא בעולמינו כבר מאות שנים, אם כי מדובר על השראה בלבד, ובטח שמדובר על זרם כה יחודי ממה שאנחנו מכירים היום. זאת כל זמן שמצליחים לשמור על הפרטים הקטנים, הציבועניות והמצועצעות