צילום- המדיה החדשה. אומנות. איפה להתחיל? חלק 3


צילום- המדיה החדשה. אומנות. איפה להתחיל? חלק 3

היום אנשים ממהרים ללחוץ על הכפתור,  מבלי לשבת ולראות. אך אין משמעות מאחורי הפעולה הזאת (הלחיצה), אם אין לך את  התוצאה הסופית בראש לפני הפעולה. אחרי שאתה יודע מה התוצאה הסופית אותה אתה רוצה לקבל, כל שנותר לך זה לחפש את הדרך להגיע לשם.

אחרי שהבנת מה אתה רואה, אתה צריך להגיע למצב שאתה חש את הקטעים החשוכים והקטעים הבהירים בתמונה, ולאחר מכן, איך אתה מעביר את זה דרך העדשה. לשם כך אתה צריך להבין כיצד העדשה שלך מקבלת את הדברים.

רק לאחר מכן אתה יכול לקבל את האישור ללחוץ על הכפתור. הלחיצה על הכפתור צריכה להיות מתוך ההבנה שלך עם עצמך ומתוך הבנה בינך לבין המצלמה. כמו שפותחים מייל של מישהו שקרוב אליך. עם כונה אמתית לקרוא את המייל. מתוך התרגשות. כך צריכה להיות הלחיצה. מתוך כוונה אמיתית. בהתרגשות. זוהי פעולה שאין דרך חזרה ממנה. גם עם תלחץ פעם נוספת זאת לא תהיה אותה הלחיצה. עם כל רגע שעובר אתה תקבל תמונה אחרת. מפני שהכל נמצא בתנועה. דבר לא נעצר

יש שמצלמים הרבה תמונות וחוזרים הביתה לראות מה יצא. לדלות את התמונה הנכונה מכל מה שצולם היום. למה? מה הם חושבים שהם ימצאו במחשב שהם לא מצאו כבר שהם היו בשטח? הם פשוט לא הסתכלו בשטח ולכן לא ראו את זה. יש צורך להתבונן ולא רק לראות. יש פתגם מהזן-בודהיזם היפני שאומר "הזן היחיד שתמצא בראש הר, זה הזן היחיד שהגעת איתו" כך בבית אתה תמצא את התמונה שכבר ראית שם. שאר הפעמים שלחצת על הכפתור היו לחינם.

לסמוראים ביפן היו הרבה חוקים נוקשים. אחד מהם היה שאחרי ששולפים חרב מהנדן אי אפשר להחזיר אותה למקומה מבלי שהיא "טעמה" דם. כמובן שזה מוגזם (אבל הרבה דברים אצל סמוראים יצאו מפרופורציה על מנת להגיע לשלמות.) אבל הגישה הכללית נכונה והיא שלא סתם לוחצים על הכפתור של המצלמה. ומתוך גישה זאת עובד אומן בתהליך היצירה. אני יכול לחזור משלושה ימי צילום עם מאה תמונות ואפילו פחות. כאשר חלק גדול מין התמונות הם לא יותר מאשר ניסיון להגיע לדיוק מקסימלי בנתונים הטכניים. אך את התמונה השלמה אני רואה כבר בלחיצה הראשונה ואם אני לא רואה אותה אני אפילו לא מוציא את המצלמה מהתיק.

כמו שכתבתי בכתבה הקודמת (צילום- המדיה החדשה. אומנות הסטודיו. חלק 2) אומנות לא נועדה למטרת רווח. זה לא אומר שאומנים לא שמחים להגיע למצב שהם מתפרנסים מהאומנות שלהם. אבל זאת לא המטרה הראשונים. אומנות מתחילה מהצורך להוציא דברים החוצה מפני שכל זמן שהם בתוכנו הם מפריעים לתפקוד. ממש בחוסר שליטה.

אהוד בנאי בשירו "מקרה קב"ן":

"אתה מבין? אני, אני דווקא רציתי להיות חלק מהמערכת,

אבל הריח הזה של הברזנט עושה לי כאב חריף בקרקעית הבטן.

אני מרגיש...

אני מרגיש כאילו נפערת תחתיי תהום."

 

גם הצלמת (Francesca Woodman) הסבירה את הצורך בליצור: "אני מרגישה שאני חיה בתוך פלזמה". "אני מצלמת את עצמי כי כך יש לי מודלית זמינה בכל רגע שאני צריכה" וזה מגיע מהצורך שלה ליצור כאן ועכשיו מתוך דחף פנימי. הצייר (Egon Schiele) אמר שרק שהוא יוצר הוא פורח כמו פרח צעיר ובשאר הזמן הוא נבול

אני יכול להעיד על עצמי שאני מסתובב עם אבק בתוך הבטן ויש חושך שנימצא בזווית העין. כמו פינות כהות שיש לפעמים בצילומים ורק שאני יוצר יש לי שחרור מכל זה. יש אור בכל מקום ואני קליל יותר ורגוע. שאני לא עובד אני מתפקד פחות.

אך אני לא מנסה לומר שכולם צריכים עכשיו לעסוק בתהליך יצירה. תהליך היצירה נובע כמו שאמרתי מתוך צורך עצום ולא נשלט. אפילו מתוך מצוקה פנימית של הנפש וזה כמעט ובלתי אפשרי שלא ליצור מתוך זה. אבל אני בהחלט חושב שזה הכרחי לחשוב היטב על מה שאנחנו מצלמים. אני אומנם לא נגד תמונות יפות כמו גלויה, אבל זה צריך להיות ברור שגלויה כמה שהיא יפה היא לא נזכרת ולא גורמת לצופה למור דבר מעבר ל"איזה יופי". אך היא לא נוגעת בו ולא יכולה להשפיע עליו ואף לא להיזכר בטווח הארוך. בזמן שאומנות שורדת לזמנים ממושכים יותר.

אם אתם מצלמים ולא משנה באיזה תחום עניין, אתם חייבים לחשוב מה עוד אפשר להראות כאן מעבר לתמונה יפה. איך אני יכול להראות את הפחד של השועל? איך אני יכול לא רק לתפוס את הגורים משחקים. אלא כיצד אני יכול להראות את אושרם. נץ שצד הוא טורף עם יכולת תנועה שיכולה לרגש. נוף יכול לרומם את רוחו של אדם ולהפריע לנפשו וכך אתם צריכים לצלם שם בחוץ. לא עוד לחיצות על כפתור. גם מודלית בסדנת צילום היא בן אדם עם רגשות. כיצד אני מוציא את מה שקורה בסדנה? כיצד אני מתאר את האינטימיות שנפרצה? כך ורק כך מצלמים!

 

כמה מילים אחרונות לסיכום

אומנות לא מתמקדת במה אני יעשה עם מה שיצרתי. גם לא במה יקרה בתוצאה הסופית של התהליך. אלא בתהליך של הרצון להגיד. כאשר עובדים (וזה חשוב עד מאוד!) צריכים להתמקד במה שאני מצלם, במה שאני אומר כרגע ומרגיש ולא בצד הטכני. אם אתה מתמקד בצד הטכני אתה מפספס את המחשבה הנקייה שאיתה התחלת. אני לא חושב שכולם צריכים לאסוק באומנות. אבל אני כן חושב שכולם צריכים ללמוד אומנות. אומנות נותנת כלים כל כך בסיסיים שהופכים כל צילום בכל נושא לצילום משפיע וכזה שיגרום לזכור אותו ולא סתם לגלול לתמונה הבאה. ללא ידע באומנות אני באמת לא מבין מה המשמעות של כל זה. נכון שיש צורך בידע טכני למטרת הצילום. אבל זה החלק הקל בתוך עולם הצילום. אומנם בהתחלה שלומדים כיצד לצלם זה נראה מסובך. אבל כך גם קורה שאתם לומדים נהיגה. בהתחלה זה נראה מסובך להילחם עם ההילוכים ולמנוע מהרכב לכבות. אבל אחרי כמה זמן אתם יכולים ליהנות מהנהיגה ואין צורך לחשוב עוד על מתי לאותת או עד כמה צריך לסובב את ההגה. וכך בעולם הצילום. תסיימו את הצד הטכני ותתמקדו בלראות ולהרגיש





הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.