מיומנו של צלם- טיול חום היום הראשון


31 Oct
31Oct

מיומנו של צלם- טיול חום היום הראשון

אוגוסט. אמרו בתחזית שיהיו 47 מעלות בים המלח ולכן החלטתי שאני יוצא לטיול. זה שנים רבות שאני מתאמן לטיולי חום ולפעילות גופנית בחום. מדובר על אימונים מיוחדים וממוקדים. לא משהו שנפוץ, ולרוב אנשים לא יודעים איזה סוג של אימון צריך למטרה הזאת. גם קשה למצוא מידע מקצועי ואמיתי בנושא, והאימונים עצמם מסוכנים מאוד אם לא עושים אותם בצורה הנכונה. גם אחרי שנים של אימונים צריך להכיר ולהבין את הגוף על מנת להבין ולדעת מתי צריך לעצור ולחזור, ולא להגיע למצב של סכנת חיים (זה לא מסוג הטיולים שמסיימים בכל מחיר, אלא להפך, זה סוג הטיולים שממהרים לפרוש ולחזור הביתה ברגע שהמצב מראה סימנים ראשוניים בלבד של בעיות שמתחילות לצוץ בעיקבות חום).

******על תנסו את זה ללא הדרכה מקצועית בנושא!*****

יום ראשון בבוקר. פקקים אין סופיים היו בדרך דרומה והגעתי מאוחר מידי, מאוחר מידי ממה שתכננתי. השעה כבר 9 בבוקר וזה לא טוב בכלל. אני מחנה את הרכב בצומת הערבה, לוקח את התרמיל גב ויוצא לדרך. בתרמיל הגב יש אוהל רשת מאוורר וקל משקל (אחרי פעם אחת שהתעוררתי עם נחש צפע בתוך שק השינה, מפני שהוא חיפש מקום חם, אני לא ישן ללא אוהל), אוכל, 12 ליטר של מים וכפפות חורף. תיק הצילום הגדול מכיל ציוד צילום לא רב. עדשת 18 מ"מ ועוד עדשת 135 מ"מ, פלש ניקון בודד והרבה חומר בידוד מעליהם וביניהם, בתוך תיק גדול במיוחד. את התיק מכסה כיסוי מיוחד עם ציפוי אלומניום למניעת מכת חום, כדי שציוד הצילום לא ינזק מהטמפרטורות הגבוהות. ציוד צילום מאוד, אבל מאוד, רגיש לחום, ובטמפרטורות כאלה חייבים לשמור עליו יותר מבכל טמפרטורות אחרות. 

חרדון סיני


אני מתחיל לצעוד לאורך כביש 90 לכיוון דרום, על מנת להכנס לנחל תמר. ההליכה לצד הכביש היא ללא צל ויש "שרידים" של רוח קלה. החום שמגיע מלמעלה הוא רק חלק מהבעיה. בטמפרטורות כאלה חום גם עולה מהקרקע כלפי מעלה, וזה מרגיש כמו להיות בתוך תנור. ככה מרגיש עוף בתנור, וזאת בהחלט סיבה טובה להיות צימחוני. מד הטמפרטורות שלי מראה 44 מעלות והשעה רק 9 וחצי בבוקר. שיא החום עוד לפני. אני ניכנס עם השביל המסומן לתוך המסלול של נחל תמר, ובאותו הרגע הרוח נפסקת ועומס החום גובר בבת אחת, זה מרגיש כאילו ומישהו זרק עלי בלוק ישר מהתנור והחום ממש מכה בי. בכניסה לנחל אני רואה חרדון סיני על סלע חשוף לשמש. באמת שאני לא מבין אותו. בחום הזה אתה בשמש? אני שואל אותו. אתה נורמלי? ואחרי זה אומרים שאני משוגע. אני עוצר ומוציא את ציוד הצילום ומצלם אותו. המאמץ של לצלם בחום הזה עייף אותי, ואני מתיישב מאחורי עץ צעיר לשתות מעל לחצי ליטר מים. כמות המים שאני שותה נימדדת עם כל צעד. אי אפשר להגיע למצב שלא ישארו לי מים בטמפרטורות כאלה, ואני עוקב ללא הפסקה על כמות המים שיש ברשותי. 

אני ממשיך להתקדם לכיוון הסולם הראשון של נחל תמר. בשעה הזאת הטמפרטורה של הברזל של הסולם גבוהה מאוד. אני נוגע לשניה עם יד חשופה וישר מוריד אותה מהסולם. הוא כל כך חם שאפשר לקבל כווית חום. אני שם כפפות חורף עבות כדי שאני אוכל לטפס עליו, ועדיין אני יכול להרגיש את החום של הברזל עובר דרך הכפפה. כל הטיפוס בחום הזה לוקח זמן רב. כל צעד נראה שנמשך נצח. עוד לפני הסולם הראשון היה צורך לעבור את הסלעים הגדולים, שעם התרמיל הזה היה לא קל בחום הזה. כמובן שבטמפרטורות נמוכות יותר אני רץ את הקטע הזה, אבל החום ממש משפיע על השרירים שמרגיש כאילו והם הופכים לחלבון נוקשה תחת החום הרב. מה שלוקח לי שעתיים ביום רגיל לוקח לי כמעט ארבע שעות, ובנוסף לזה אני חייב לנצל את נקודות הצל שיש לאורך הנחל, ולתת לציוד הצילום להתקרר שוב ושוב, כדי שלא להרוס אותו. גם בצל הטמפרטורות מעל לארבעים מעלות. עם השעות שעוברות ואני מגיע לשעות הצהריים, הנקודות החשופות לשמש מגיעות לארבעים ושמונה מעלות חום.

אני מגיע למעבר שבין נחל תמר ונחל צפית. כאן על הרמה אפשר להרגיש משהו שמזכיר משב רוח, ואני ממש מתענג על כל שניה. זה אומנם לא ממש רוח, אבל מזכיר, וזה כבר הקלה ביום הזה. בכניסה לנחל צפית הרוח מפסיקה והטמפרטורות עולות עוד יותר. רק מלהסתכל על תוואי השטח של נחל צפית אי אפשר להבין איך זה קרה שהכניסו קבוצת נערים ביום של חורף. (כמעט ואין שום נקודות להמלט מהנחל הזה וברור מהמבנה של הנחל שכל גשם קל הופך פה לשיטפון קטלני. אני ממש לא מצליח להכנס לראש של מי שהחליט את זה. לא נראה לי שהוא היה במקום הזה.) כאן האוויר לא זז אלא עומד במקומו. זה כבר כמה ימים טובים שהאוויר חסר תנועה וזה מורגש בכל חלקי הגוף. השרירים כואבים מרוב חום. אם יש גהנום הוא נימצא כאן, או לפחות ממש קרוב. אחרי הטיול היום נראה שאני מוכן להגיע לשם. אחרי כמה דקות בודדות אני מבין שאני לא מושך באף מצינון, אלא מושך באף מדימום. החום כל כך רב שהנימים באף התפוצצו לי ואני דולף כמו ברז מטבח ישן. אין לי שום דרך לעצור את הדימום שנמשך כבר כמעט חצי שעה, וזה הזמן לעצור ולחשוב מה עושים עכשיו. אני עושה את זה בעמידה בשמש מפני שכבר שיא החום ואין שום נקודת צל קרובה אלי, ולשבת על הקרקע הלוהטת אי אפשר מפני שחום הקרקע ישאב ממני כל טיפת לחות שיש לי בגוף. אני חושב במהרה ומבין שלהתחיל לחזור עכשיו אחורה לא אפשרי, ובטח שלא להמשיך. אני חייב למצוא פיתרון לפני שהמצב יחמיר. המסקנה שלי היא למצוא סלע גדול ולהתחפר תחתיו. אני מביט מסביב ומוצא סלע ענק שבערך מטר וחצי ממנו נימצא מעל הקרקע. אני מוריד את התרמיל הגדול ואת ציוד הצילום על הריצפה, ובודק עם מקלות ההליכה שלי שאין נחש או עקרב שמתחפרים מתחת לאבני הנחל הקטנות ששוכבות מתחת לסלע. אחרי בדיקה רצינית שלוקחת כמה דקות ארוכות אני מבין שאין אף יצור מתחת לסלע, ואני מתחיל לחפור ולהוציא את אבני הנחל הגרוסות על מנת לייצר בור ברוחב ובאורך הגוף שלי. אני מניח את מד הטמפרטורות על הקרקע ומביא את התרמיל וציוד הצילום אלי. מד הטמפרטורות מגיב במהירות לקרקע הקרה יחסית ומראה טמפרטורה נמוכה של 40 מעלות בלבד. אני ניכנס בזחילה לאחור לתוך הבור שחפרתי בקרקע שכרגע מלא בנקודות של דם שממשיך ונשפך ממני ללא הפסקה. אני נישכב על הגב שתיק הצילום צמוד אלי והתרמיל הגדול בפתח המערה הקטנה שחפרתי לי. מד הטמפרטורה מראה כבר 37 מעלות וזה מורגש היטב. השעה אחת וחצי בצהריים ואני מבין שאני אהיה מתחת לסלע לפחות עד שעה ארבע וחצי. הדימום מהאף עוצר תוך מספר דקות והטמפרטורות יורדות ל 33 מעלות בלבד. משועמם ועייף אני שותה עוד ליטר של מים ונירדם.


אני מתעורר ונרדם לסרוגין, ובשעה ארבע וחצי את כבר מרגיש שאי אפשר עוד לשכב. אני מוציא את מד הטמפרטורה ומבין שאני כבר יכול לצאת, ומתחיל לעלות במעלה נחל צפית. אחרי שעתיים של הליכה אני רואה שכמות המים יורדת וגב המים שבניתי עליו יבש מידי בשביל לשאוב ממנו מים, ומחליט להתחיל ולחזור לפני שאני אשאר בלי מים. לא נורא גם זה יכול לקרות. בסופו של דבר כשמגיעים לשטח ובטח בתנאי קיצון כאלה הכל יכול לקרות, ואני מתחיל לחזור לנחל תמר. כשאני מגיע לנחל תמר זה כבר לקראת סוף היום. אני יושב וחושב האם לחזור בזה הרגע לרכב או להעביר פה את הלילה. הרגליים כואובות לי מהחום והראש  שלי פועם בחוזקה. אני לא בטוח שאני יכול במצב הזה לרדת בסולמות בצורה בטוחה מספיק. הגוף בוער מחום ואני מגיע להחלטה שהכי נכון יהיה זה להעביר את הלילה בחלק העליון של הנחל, ולהמתין לשעת בוקר מוקדמת לחזור לרכב. אני מוריד את התרמיל ופורק את ציוד השינה שמסתכם באוהל ומזרון שטח. שותה עוד מים, ומוודא שיש לי מספיק מים למהלך הלילה ולהליכה של הבוקר לרכב. אני מוותר על ארוחת הערב ואוכל חטיף אנרגיה. אני זקוק למים לשתיה ולא יכול לבזבז אותם על בישול. הגוף כולו בוער מחום ואני מצמיד את עצמי לאחד הסלעים הגדולים ללא חולצה ומחבק אותו עד שהטמפרטורת חום גוף שלי יורדת למצב רגיל. זה לוקח שעה שלמה. עכשיו שחום הגוף ירד וכאב הראש נחלש. זה הזמן להתחיל לצלם גם מפני שפחות חם בחוץ ובעיקר כי אני מסוגל לזה עכשיו.

ביצים של סממית מידברית


כסופית


עם עדשת 135/2 הצלחתי לנצל את הטמפרטורות שירדו והחשוך שהגיע לצלם את מרכז שביל החלב. את שאר השביל לא יכלתי לראות בגלל הצוקים הגבוהים של הנחל


היום השני

חמש וחצי בבוקר. בקושי ישנתי הלילה. השילוב של חום ואוויר שבקושי זז מנע ממני שינה רציפה. אני לא מצליח להרים את עצמי וממשיך לשכב על מזרון השטח עד שעה 6 בבוקר. נשארו לי 2 ליטר של מים בתרמיל וזה מספיק בדיוק להגיע למטה לתחנת הדלק. אני לא אשאר ללא כלום וזה הכי חשוב.. אני מכניס את ציוד השינה לתרמיל מעלה את התרמיל על הגב ומתחיל בירידה למטה. הירידה קלה והחום עוד סביר. יש בסך הכל 36 מעלות. לא נורא בכלל. אבל עם כל חצי שעה שעוברת החום עולה במהירות. בשעה 8 בבוקר אני נימצא בסולם התחתון. הסולם חשוף לשמש החמה מהרגע שהשמש עולה מעל לקו האופק. הברזל כבר עכשיו רותח מחום, ואני שם כפפות חורף רק בשביל שאני אוכל לרדת בסולם. מדהים אבל הטמפרטורה תחת השמש ולא בצל עברה את 45 המעלות כבר עכשיו. אחרי עוד חצי שעה ואני בתחנת הדלק. נישאר לי חצי ליטר מים שזה טוב, מפני שזה אומר שעוד היו לי מים לעוד חצי שעה של הליכה וחישבתי נכון את השימוש במים. אני נכנס לתחנת הדלק וקונה שישית בקבוקי מים מהמקרר ויושב על הריצפה הקרה. המזגן לא רק מקרר את גופי אלא מרגיע את נפשי. אני יושב וגומר ברצף שני בקבוקי ליטר וחצי ומתחיל את הבקבוק השלישי. עוצר לשניה לקנות ארטיק (מגיע לי נכון?), ומתיישב על הריצפה לאכול. תיק הצילום שלי פתוח לתת למצלמה להתקרר כמה שיותר מהר. העובד בתחנה שואל אותי: אתה באמת טיילת בחוץ? מאתמול אני עונה לו. זה אתה שיצאת אתמול? היינו בטוחים שחילצו אותך מהשטח. אין עוד מטיילים הוא מוסיף. אני בטוח שאתה היחיד. וואלה אתה יותר משוגע ממשוגע. לפחות קיבלת שכל ועכשיו אתה חוזר. תיכף אתקרר קצת ואז אחליט בנושא. כרגע צריך להוריד את חום הגוף ולשתות, ואחר כך אני יהיה שקול וחכם יותר. אני עונה לו.


אחרי שעה של מים ומזגן פתחתי מפה על מנת להחליט לאיפה מכאן, והחלטתי שאני מצייד את עצמי בבקבוקי מים קרים ויוצא לגבי פרס. הכנסתי את ציוד השינה לרכב. לקחתי מים ואוכל ויצאתי לדרך. מי ממכם שלא מכיר את הדרך אז על מנת להגיע רגלית לגבי פרס מצומת הערבה צריך קודם כל לעלות את מעלה פרס. עליה תלולה וארוכה ללא טיפת צל. עם משקל של כמה קילוגרמים טובים של מים על הגב, ותחת השמש החמה זה היה לא קל בכלל, אבל ללא ספק אחרי שעה במזגן והמון מים קרים זה היה פחות נורא ממה שהיה יכול להיות. לקראת סוף העליה כבר לא נישאר הרבה מהמים הקרים ששתיתי ממש לפני חצי שעה, ובטח שתחושת המזגן נעלמה כאילו ולא הייתה. חציתי את החלק העליון של נחל פרס והחלטתי שלרדת לתוך החלק התחתון של הנחל איפה שצריך לטפס על הסלעים הגדולים יהיה הדבר הנכון, מפני ששם יש נקודות צל מידי פעם. אומנם ההליכה קשה מאוד בחום הזה אבל קשה זה בדיוק מה שאני מחפש. בתוך הנחל הצר לא הייתה טיפה של רוח והקושי היה עצום. בחום הזה לטפס עם שרירי כואבים מחום היה מאתגר במיוחד, ולקח לי המון זמן לסיים את הנחל, ומידי פעם הייתי חייב לשבת בנקודת צל לקרר את הציוד ואת עצמי. ההבדל בין הטמפרטורות בצל לטמפרטורות בשמש היה זניח מאוד. שתי מעלות בלבד. כשסיימתי לטפס את כל הנחל כבר הייתי גמור. חיפשתי נקודת צל קרובה שאני יוכל קצת להתקרר לפני שאני מטפס את ההר שמוביל לגבי פרס. לבסוף מצאתי כמה סנטימטרים של צל לגוף ולציוד הצילום בלבד. הרגליים נישארו בחום השמש. זה היה כבר צהריי היום והשמש נחתה עלי כמו סלע ענק שמנע ממני לקום על רגליי. חצי שעה ישבתי ובהיתי במפה. אחרי חצי שעה קמתי והתחלתי לטפס את ההר לכיוון גבי פרס. אני לא זוכר הרבה מקטע הליכה הזה. אני חושב שהחום היה כל כך רב שפשוט הלכתי על אוטומט מבלי להביט לצדדים. אין שום נקודת צל לאורך החלק הזה של ההליכה אלא אם כן אתה נמלה. אפילו שממית לא היית מוצאת כאן צל. שהגעתי לגבי פרס הלכתי ישר לצל של קירות הנחל. הורדתי את התרמיל ותיק הצילום ונשכבתי על הריצפה להתקרר קצת. הריצפה היית חמה אבל פחות מהאוויר וזה כבר היה הרבה בשבילי. רוח לא הייתה במקום.

גבי פרס שזכור לי כאחד מהמקומות היפים בארץ, נראה לי עכשיו כאחד המקומות היבשים, החמים והקשים לשהיה בארץ. אחרי מנוחה של חצי שעה קמתי לצלם, אבל המצלמה לא הייתה מוכנה לעבוד. יש במעבד של המצלמה מנגנון שאם חם מידי המצלמה לא נדלקת, כדי למנוע נזק, והחום היה כל כך גדול שהמנגנון עבד (וטוב שכך) ופשוט לא יכולתי לצלם כלום (ולכן גם לא העלתי תמונות מהמקום, גם לא כאלה שצולמו ביום אחר, שתוכלו להבין בדיוק מה קרה.) זה היה מאוד מאכזב. להגיע עד לכאן במאמץ העצום הזה ובסוף לחזור בלי תמונות. אבל לא היה הרבה מה לעשות. שכבתי עוד חצי שעה בצל והתחלתי לחזור. אחר הצהריים הגעתי לרכב שרתח מרוב חום. נכנסתי עם משקה קר והתחלתי לחזור הביתה. מאוכזב מהמצלמה שלא הסכימה לצלם אבל עם טיול מוצלח מאוד מאחורי שזכור לי בהחלט לטובה

תמונה מראש מעלה פרס מטיול חורפי ביום אחר. חצי שעה אחרי צילום התמונה הזאת שיטפון מדהים עבר בנחל תחת גשם זלעפות שהוריד אותי מההר



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.