סוריאליזם חלק ראשון

סוריאליזם חלק ראשון

על מנת להבין כיצד זרם הסוריאליזם השפיע על עולם הצילום וכיצד הוא מתבטא בו, יש צורך קודם כל להבין מהו סוריאליזם. זהו אחד הזרמים הקשים ביותר להגדרה מילולית, ואפילו האומנים שעוסקים בסוריאליזם מתקשים לפעמים להסביר אותו בכמה משפטים בודדים, מפני שהוא יותר מידי סוריאליסטי (שזה כבר הופך להיות משפט מוזר מאוד). אבל זה סוריאליזם, דבר מוזר מאוד.  במילון ההגדרה לא ברורה יותר: "אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתככונים להביא, בעל פה או בכתב, או בכל דרך אחרת-את פעילותה הממשית של המחשבה. מחשבה מוכתבת, ללא פיקוח של ההגיון, הנמצאת מחוץ לתחומן של פעילויות אסתטית או מוסריות" ואוו זה מוזר אפילו לי לקרוא את ההגדרה הזאת. אבל היי התרגום באנציקלופדיה (זוכרים שהיה דבר כזה?) לא נשמע טוב יותר: "פילוסופיה, הסוריאליזם מבוסס על אמונה במציאותן העליונה של צורות מסוימות של אסוציאציה שהוזנחו עד כה, על שלטונו הכל יכול של החלום, ועל משחקה החופשי של המחשבה. הוא מוביל להרס התמידי של כל המכניזמים הנפשיים האחרים ומציב את עצמו כממלא מקומם בפתרון בעיות החיים העיקריות". לרגע זה נשמע כמו תורת-על, והאומנים שעוסקים בסוריאליזם הם אנשי על....לא הגזימו בכלל?!

אז רגע לפני שאנחנו צוללים לחור הארנב (הספר על אליסה בארץ הפלאות הוא לא ספר סוריאליסטי אלא ספר שיש בו "מצבים סוריאליסטים")...

כשהלכתי ללמוד אומנות זה היה לאחר שלמדתי פיסיקה ששם הדברים מאוד ברורים. יש נוסחאות והגדרות שמסבירות מה, איך ולמה. אבל באומנות יותר מפעם אחת ההגדרות עלולות להיות מעורפלות ואין נוסחאות לכל דבר, ודיי נלחמתי בזה, ועם זה, בתחילת הלימודי האומנות. אבל, בשלב מסויים הבנתי את התהליך ואת הדרך שבה מגדירים דברים באומנות והצלחתי לחיות עם זה. אבל כשהגענו לסוריאליזם הכל שוב חזר להיות קשה. לא בגלל שלא הבנתי מהו סוריאליזם, אלא מפי שיש קושי להגדיר אותו בקצרה ולהסביר מהו. אומנם אנחנו משתמשים במונח הזה במהלך החיים מידי פעם "איזה יום סוריאליסטי היה לי היום" וכו' אבל זה לא אומר שאכן היה זה יום סוריאליסטי.

אם כך מהו סוריאליזם ומהי יצירה סוריאליסטית?

Salvador Dali: The Burning Giraffe. Oil on canvas 1937

אנחנו במערב אוהבים שיש הגדרה לכל דבר, ובצדק (דרך אגב בחלק מתורות המזרח אין הגדרה ברורה לכל דבר). זה מאוד קל להבין ולהסביר דברים מוגדרים, ולכן הגיוני יהיה שתהיה הגדרה מילונית למהו סוריאליזם. כאשר נכנסים לויקיפדיה ומנסים להבין מה כתוב שם אז מקבלים מידע קצת שונה משאר הדברים בויקיפדיה, ועד לפני כמה שנים סוריאליזם הוגדר במשפט וחצי שהיה מאוד לא נכון. כיום הוא מוגדר בויקיפדיה על ידי זה שהם מסבירים את הרקע ההסטורי, היכן התחיל הסוריאליזם ומי המציא אותו, ונותנים כמה מילים על מתי התחיל הזרם בתחומי אומנות שונים. כשזה מגיע לצילום ישנו משפט בין 10 מילים שהוא ממש מוזר, ועד לא ממש נכון, ולמה זה? למה בויקיפדיה אין הגדרה מילונית כמו שיש בכל שאר הנושאים? הסיבה היא שסוריאליזם הוא דבר כל כך סוריאליסטי שכבר אי אפשר לתת לו הגדרה מילונית ולכן גם אני אתן לכם הסבר שלמעשה מכיל דוגמאות, ומזה תוכלו להבין מהו הזרם הזה. אם הבנתם ועדיין לא הצלחתם לתת הסבר מילוני, סימן שהצלחתם להבין. אבל אם הצלחתם לתת הסבר מילוני, סימן שלא הבנתם לעומק מספיק טוב וכדאי שתקראו את הכתבה שוב, מפני שהבנה סוריאלסטית היא ההבנה שמבוססת על "ראיה נכונה" ו"מחשבה נכונה" ולא עניין של הגדרה. עכשיו אחרי ההקדמה הארוכה אך ההכרחית הזאת נתחיל

Rene Magritte the listening chamber. Oil on canvas 1953

הסוריאליזם התחיל אי שם בתחילת המאה ה 20. בארך כמאה שנה לאחר המהפכה התעשיתית אשר יצרה מהפכה גדולה גם בעולם האומנות. יתכן ויהיה נכון להגיד כי הסוריאלזם הגיח לעולם מתוך משבר האמון בהגיון של התנהלות המערב שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והוא היה לסוג של כלי להתמודד עם המצב העגום שנשאר אחרי אחת המלחמות הנוראיות שהיו. אני חושב שאפילו הייתי מעז להגדיר אותו כסוג של סם לאומנים שרצו לברוח מהמציאות הקשה שבה חוסר השפיות הפך לדבר השפוי, וזה ללא ספק היה כלי טוב. הסוריאליזם מוגדר כמשהו שהתחיל מציירי ופסלי זרם הדאדא (אם כי יש ויכוח של ממש סביב זה) אך אין זה לחלוטין מדוייק. למעשה הוא התחיל דוקא מתוך השירה, כאשר גיום אפולינר המשורר הצרפתי פתח בזרם זה, והזרם הגיע למודעות על ידי המשורר אנדרה ברטון ורמבו (המשורר והסופר הצרפתי לא הדמות מסרט הקולנוע), אשר הם איגדו כמה משוררים ואומנים סביבם שעסקו בשירה סוריאליסטית, ומשם מהר מאוד הגיע לציירים, פסלים וצלמי סרטים כגון סלבדור דאלי ועוד שעסקו בסרטים. על מנת לתת דוגמה לשירה סוריאליסטית אני אתן לכם שיר מודרני של להקת הפאנק הפיקסיז שהרבה מהשירים שלהם הם סוריאלסטים. כאשר כל בית מכיל כמה שורות עם רצף הגיוני של "סיפור מתמשך", אך אין ממש חיבור והגיון בין הבתים השונים. כאילו וכל אחד מהם הוא שיר בפני עצמו. בו בזמן כל הבתים מתפקדים כשיר אחד הגיוני שמכיל סיפור ברור. נישמע כמו הסבר לא ברור ולא הגיוני? כנראה שאתם בכיוון הנכון. אבל שניה לפני הפיקסיז אני אתחיל בכמה דוגמאות בודדות של המשורר ברטון:

לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים? אִשָּׁה? שְׁנֵי עֵצִים? שְׁלוֹשָׁה דְּגָלִים? לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים? כְּלוּם.

*
יוֹנֵי הַצַּיִד הַמְּבִיאוֹת לְרֶצַח הַנּוֹסְעִים מַחֲזִיקוֹת בִּמְקוֹרָן מִכְתָּב תָּחוּם בְּכָחֹל.

*
יוֹם הַמֵּתִים, נוֹלַדְתִּי בְּמִדְשָׁאָה אֲיֻמָה בֵּין הַצְּדָפִים וְהָעֲפִיפוֹנִים.

והנה דוגמה מאחד השירים המפורסמים של הפיקסיז שהם ללא ספק להקת הפאנק הבריטית המפורסמת בעולם שמראה כיצד שירה סוריאליסטית יכולה להיות כה קליטה:

Pixies: Caribou 

I live cement
I hate this street
Give dirt to me
I bite lament
This human form
Where I was born
I now repent

Caribou [3x]

Repent
Re-pe-ent

Give me white
Ground to run
And foregone
Lets me knife
Knife me lets
I will get
What I like

Caribou [3x]

קישור לשיר ביו-טיוב: https://www.youtube.com/watch?v=yQEkLOxFZoQ

ונעבור כרגע על שתי דוגמאות מתוך שני ספרים מפורסמים בתחום, כאשר בספרות חייבת להיות עלילה ברורה יותר אחרת לא יתקיים הדבר החשוב ביותר בספר וזה הסיפור או העלילה עצמה. אך עדיין אנחנו יכולים להבחין ב"סוריאליזם הספרותי" ולהפריד אותו מזרמים אחרים בספרות.

חלומו של ביסמרק, מאת ז'אן ארתור רמבו (תרגום מצרפתית – דורי מנור)

שעת ערב. ביסמרק יושב באוהלו הרווי שקט וחלום, ואצבעו מונחת על מפת צרפת. הוא מהרהר. תימרת עשן כחולה מתמלטת ממקטרתו הכבירה.

ביסמרק מהרהר. אצבעו הקטנה והמעוקלת מפלסת לה דרך על נייר הקלף העדין ונוסעת מהריין אל המוזל, מהמוזל אל הסן. הוא כבר הותיר שריטת-ציפורן בלתי מוחשת על הנייר אי-שם בסביבות שטרסבורג. עתה הוא ממשיך הלאה משם.

בסארבריקן, בווייסנבורג, בורת ובסדאן רועדת אצבעו דמוית הקרס. הוא מלטף את ננסי, שורט קלות את ביץ' ואת פלסבורג, חורץ את מץ, מקווקוו את הגבולות במקטעי קווים זעירים, ולבסוף הוא נעצר.

באצבע אחת ניצחת חולש ביסמרק על כל אלזס ולורן! אילו הזיות של כילי מתרוצצות תחת מעטפת גולגולתו הצהובה! כמה ערבים הם ענני העשן הנפוצים ממקטרתו כלילת האושר!

*

ביסמרק מהרהר. רגע! דומה כי נקודה שחורה וגדולה עוצרת פתאום את אצבעו המפרכסת. הרי זו פאריס! והנה כבר חורצת הציפורן העקומה הקטנה, חורצת בזעם אילך ואילך, והנה סוף כל סוף היא נעצרת... והאצבע נותרת שם מקופלת למחצה, שוב אין היא מתנועעת.

פאריס, פאריס! כה העמיק הברנש לשגות בשרעפיו, שאט אט משתלט עליו נמנום: מצחו משתוחח אל הנייר; המקטרת נשמטת מבין שפתיו, וכרסה המלוהטת צונחת מוכנית על הנקודה השחורה, המכוערת...

אוי, אוי! Povero! האף, אפו של מר אוטו פון ביסמרק, נוטש את ראשו האומלל ונוחת הישר אל כבשן המקטרת. אוי, אוי! ,Povero מסכן קטן! דווקא אל תוך הכבשן היוקד...! אוי, אוי, Povero! ודווקא כשאצבעו כבר הורתה על פאריס! הנה כי כן, הקיץ הקץ על חלומות התהילה!

*

כה עדין היה אפו של המדינאי הקשיש, כה רוחני, כה מלא אושר!

הסתירו את האף הזה, הסתירו!

ובכן, יקירי, כאשר תחזור לארמון ותבקש את חלקך במנת הכרוב הכבוש המלכותי, ובאמתחתך (...) פשעי כתישה (...) בהיסטוריה, לעולם תישא בין שתי עיניך האוויליות את חוטמך המפוחם.

הנה לך! אסור היה לשגות בחלומות!

ראש של כלב, מאת ז'אן דוטור (תרגום מצרפתית – מור קדישזון)

הרווחתי כסף, טעמתי את כל תענוגות האדם, והנה, אני שוב מדוכא כמו בתקופה שהייתי עני.

פעם הוא התבייש בראשו בפני האחרים. היום, נוכח לדעת באימה שהוא מתבייש בפני עצמו. הוא לא שנא את ראשו בגלל העקיצות והגידופים שהוא משך אליו, אלא באופן מוחלט. הוא ראה אותו די ויותר מדי. הוא עורר בו בחילה. היתה לו האינטואיציה המבליחה שהראש הזה הוא בגדר אבסורדיות, שהוא עצמו, אדמונד, היה מושבה של אבסורדיות חסרת תקנה. עם רעיון כזה בראש אפשר להיות מדוכא במשך חודש שלם.

-בטח יש לו תולעים, שיערה רוז. זה מה שמטריד אותו.

-אם היה לו תולעים, ענה אלבר, הוא היה מגרד את התחת על השטיח, כך עושים כל הכלבים.

אדמונד לא שם קץ לחייו. הוא הלך לפגוש פסיכואנליסט. בתמימותו, חשב שהלה ילקט את כל מכאוביו ויעקור אותם כמו שיניים רקובות. הפסיכואנליסט חקר אותו על ילדותו ועל אהבותיו. הוא התעקש על הפרטים. לאחר שלוש שעות של שיחה, חכך בגרונו ואמר בסבר פנים חמור:

-המקרה שלך פשוט. הכל נובע מכך שיש לך ראש של כלב...

..............

בציור הסוריאליזם היה לרוב צבעוני יותר ונעים יותר לעין, ולכן הוא המקום שדרכו הוא הגיע לכלל הציבור ולכן אולי מובן יותר. אתם בטח כולכם מכירים את הציורים של סלבדור דאלי וקנדינסקי ולכן אני אתן דוגמאות דווקא מציירים אחרים

אתם בטח מכירים את ציוריו של מירו אבל לא עמדתי בפיתוי מפני שהוא אחד מהציירים האהובים עלי כשזה מגיע לסוריאליזם. בעבודה זו אפשר לראות את הדימיון בין העבודה הזאת לסרט של מן ריי שעליו נדבר בכתבה הבאה Joan Miro: Dancer. oil on canvas 1925

Max Ernst Oedipus rex. oil on canvas 1922

אחת הסיבות שאני אוהב לעסוק בציור סוראיליסטי זה שאין לי הגבלות וגבולות. אני יכול לצייר מה שאני רוצה על ידי צבע ומכחול. שלא כמו בצילום בו אני צריך לבנות מערך מורכב בסטודיו ולהשתמש בטכניקות מורכבות בצילום עם ציוד רב (או לעסוק בעיבוד תמונה), בציור אני יכול בפשטות לשים צבע על הבד ולתת חופש תנועה ליד. אני חושב שקלות התהליך בציור היא אולי אפילו גדולה יותר מאשר בכתיבה, אבל אולי זה בגלל שכתיבה קשה לי יותר ויש אפשרות שהקלות או הנוחות עבודה היא זהה בשנייהם, ובזה יש שוני גדול בינם לבין צילום. על זה אני אדבר בכתבה הבאה. סוריאליזם בצילום

***להדרכות וסדנאות באומנות אני כאן